דבר המלך במועצה על ארץ־ישראל (המקומות הקדושים), 1924
חא״י, כרך ג׳, עמ׳ 2805; ע״ר תש״ח, תוס׳ א׳, 1. י״פ תשי״ב, 715; י״פ תשס״ד, 1624.
הואיל ובדבר מלך במועצה על פלשתינה (א״י), 1922 נקבע (בין שאר דברים) שלבתי המשפט האזרחיים בפלשתינה (א״י) יהיה שיפוט בכל הענינים ועל כל האנשים בפלשתינה (א״י);
והואיל ורצוי שענינים ידועים לא יהיו מובאים בפני בתי משפט אלה;
והואיל ובתוקף אמנה, שעבוד, מתת, מנהג, חסד ואמצעים חוקיים אחרים יש להוד מלכותו סמכויות ושיפוט הפלשתינה (א״י);
לפיכך נאות הוד מלכותו לצוות, בתוקף הסמכויות המסורות לו לתכלית זו בחוק השיפוט בארצות נכר, 1890 או בכל חוק אחר ובעצת מועצתו הפרטית, ובזה מצוים לאמור:–
מכוח האמור בסעיפים 14 ו־15 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש״ח–1948, כל סמכות שהיתה נתונה על פי החוק בידי מלך בריטניה או בידי הנציב העליון תהא נתונה לממשלה, וכל מקום בו נאמר בחוק ”פלשתינה (א״י)“ ייקרא מעתה ”ישראל“. פורסמה הודעה על הענקת סמכויות הנציב העליון לשר הדתות (י״פ תשי״ב, 715), ומשר הדתות לראש הממשלה (י״פ תשס״ד, 1642).
- קולין סמית.