חוק ההתיישנות מתוך
חוק ההתיישנות, תשי״ח–1958
תוכן עניינים
פרק ראשון: עיקרי ההתיישנות
הגדרות
בחוק זה –
”בית משפט“ – כל רשות שיפוטית או בורר, ולמעט בית דין דתי;
”תובענה“ – הליך אזרחי לפני בית משפט;
”מקרקעין“ – קרקע מכל סוג וכל זכות או טובת הנאה בקרקע וכל דבר המחובר לקרקע חיבור קבע וכל זכות או טובת הנאה הטעונים רישום בספרי האחוזה.
טענת התיישנות
תביעה לקיים זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה.
הזמן לטענת התיישנות
אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה.
תביעה שכנגד וקיזוז
בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות.
פרק שני: תקופת ההתיישנות
הזמן להתיישנות
התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –
(1)
בשאינו מקרקעין – שבע שנים;
(2)
במקרקעין – חמש עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) – עשרים וחמש שנה.
תחילת ההתיישנות
תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה.
השעיית מרוץ תקופת ההתיישנות עקב התנהגות פסולה של הנתבע [תיקון: תשע״ה]
מרוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נמנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו; לעניין זה, ”הטעיה“ – לרבות בדרך של אי־גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה.
התיישנות שלא מדעת
נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.
הודאה בקיום זכות
הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה.
בסעיף זה, ”הודאה“ – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות.
פרק שלישי: חישוב תקופת ההתיישנות
קטינות
בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה עשרה שנה.
ליקוי נפשי או שכלי [תיקון: תשס״ד]
בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס; היה עליו אפוטרופוס, לא יבוא במנין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה.
יחסי אפוטרופסות
בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו היה התובע אפוטרופוס של הנתבע או נתון לאפוטרופסותו.
נישואין
בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו היו בעלי הדין נשואים זה לזה; בנישואין שהוכרזו כדין בטלים מעיקרא או שהופקעו כדין, יראו את בעלי הדין לענין סעיף זה, כאילו היו נשואים זה לזה עד יום ההכרזה או עד יום ההפקעה.
שהות מחוץ לישראל [תיקון: תשל״ח]
בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו נמצא אחד מבעלי הדין בשטח מדינה, שמחמת התנאים שהיה נתון בהם שם או מחמת היחסים שהיו שוררים בין אותה מדינה לבין מדינת ישראל לא יכול היה, הוא או בעל דינו, לקיים את הבירור המשפטי.
בסעיף זה –
”שטח מדינה“ – לרבות כל ארץ חסות וכל שטח התפוס למעשה בידי מדינה;
”בעל דין“ – לגבי נכס המוקנה לאפוטרופוס על נכסי נפקדים, לאפוטרופוס על נכסי גרמנים או לממונה על רכוש האויב – מי שהיה בעל הנכס האמור ערב ההקנייה, ולגבי נכס שבניהולו של האפוטרופוס הכללי – בעל הנכס.
תובענה שנדחתה
הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה.
תקופת התיישנות לאחר עיכוב
נתעכב מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיפים 10 ו־12 עד 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב; נתעכב מנין התקופה כאמור בסעיף 11 – לא תסתיים לפני שעברו לפחות שנתיים מן היום שבו חדל העיכוב.
סגירת בית משפט
נבצר מן התובע בשנה האחרונה של תקופת ההתיישנות להגיש את התובענה מפני שנסגר בית המשפט המוסמך לדון בה, לא תסתיים תקופת ההתיישנות לפני שעברה שנה מן היום שבו חזר ונפתח בית המשפט.
תביעת הזכות אינה משפיעה
לענין חישוב תקופת ההתיישנות אין נפקא מינה אם הזכות נתבעת על ידי הזכאי המקורי או על ידי חליפו או אם הזכות נתבעת נגד החייב המקורי או נגד חליפו, ובלבד שאם נסבה הזכות בדרך ירושה, לא תסתיים תקופת ההתיישנות לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו נסבה הזכות.
תביעה בשל תקיפה מינית או התעללות [תיקון: תשס״ז, תשע״ו, תשפ״ב]
(א)
בחישוב תקופת ההתיישנות של תביעה בתובענה שהגיש נפגע בשל מעשה כמפורט להלן, לא יבוא במניין הזמן שבו טרם מלאו לנפגע 28 שנים:
(1)
תקיפה מינית שבוצעה בנפגע בהיותו קטין;
(2)
התעללות שבוצעה בנפגע בהיותו קטין בידי פוגע שהוא בן משפחתו או אדם שהיה אחראי עליו;
(3)
תקיפה מינית שבוצעה בנפגע בהיותו בגיר אך בטרם מלאו לו 21 שנים, תוך ניצול יחסי אמון, תלות, טיפול או מרות או בידי פוגע שהוא בן משפחתו.
(א1)
הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לא יחולו בתובענה כאמור בסעיף קטן (א) שהוגשה לאחר שמלאו לנפגע 28 שנים והנתבע אינו הפוגע בנפגע, בן משפחתו או אדם שהיה אחראי עליו.
(ב)
בסעיף זה –
”בן משפחה“ –
(1)
הורה, בן זוגו של הורה אף אם אינו נשוי לו, סב או סבתא;
(2)
מי שמלאו לו 15 שנים והוא אחד מאלה: אח או אחות, אח או אחות חורגים, דוד או דודה, גיס או גיסה;
(3)
אומן, בן זוגו של אומן אף אם אינו נשוי לו, אביו או אמו של אומן;
(4)
מי שמלאו לו 15 שנים והוא אחד מאלה: בנו או בתו של אומן ובן זוגו של כל אחד מאלה, אחיו או אחותו של אומן ובן זוגו של כל אחד מאלה;
”אומן“ – אב או אם במשפחת אומנה כהגדרתה בחוק אומנה לילדים, התשע״ו–2016, או במשפחת אומנה אחרת שאישר משרד הרווחה והשירותים החברתיים;
”אחראי על קטין“ –
(1)
מי שעליו האחריות לצורכי מחייתו, לבריאותו, לחינוכו או לשלומו של קטין – מכוח דין, החלטה שיפוטית, חוזה מפורש או מכללא, או מי שעליו האחריות כאמור לקטין מחמת מעשה כשר או אסור שלו;
(2)
מי שהקטין מתגורר עמו או נמצא עמו דרך קבע, ומלאו לו 18 שנים, ובלבד שקיימים ביניהם יחסי תלות או מרות.
(ג)
(בוטל).
תביעה נגד מי שהוגש נגדו כתב אישום בעבירת התעללות בקטין או בעבירת מין [תיקון: תשס״ז, תשפ״ב]
תקופת ההתיישנות של תביעה בתובענה שהגיש נפגע, בשל עובדות המהוות עבירה כמפורט להלן שבוצעה בו, נגד הפוגע בו שהוגש נגדו כתב אישום בעבירה כאמור, לא תסתיים לפני שעברה שנה מהיום שבו פסק הדין בהליך הפלילי הפך לחלוט:
(1)
עבירת התעללות לפי סעיף 368ג לחוק העונשין, התשל״ז–1977 (בסעיף זה – חוק העונשין), שבוצעה בקטין בידי האחראי עליו; בסעיף זה, ”אחראי על קטין“ – כהגדרתו בסעיף 18א(ב);
(2)
עבירה לפי סעיפים 345, 346(א), 347(א) או (ב), 348(א), (ב), (ג1) או (ד), ו־351 לחוק העונשין, או לפי סעיף 75 לחוק השיפוט הצבאי, התשט״ו–1955.
פרק רביעי: הוראות שונות
תקופת התיישנות מוסכמת
רשאים בעלי הדין להסכים, בחוזה נפרד בכתב, על תקופת התיישנות ארוכה מן הקבועה בחוק זה, ובתביעה שענינה אינו מקרקעין – גם על תקופת התיישנות קצרה יותר מן הקבועה בחוק זה, ובלבד שלא תקצר מששה חדשים.
הזכות ליפרע משעבוד
נושה שיש לו על חובו ערבון, משכנתה, משכון או שעבוד כיוצא באלה, אין בהתיישנות כדי לפגוע בזכותו ליפרע מן השעבוד.
התיישנות פסק דין
פסק דין בתובענה שעברו עליו עשרים וחמש שנה בלי שהזכאי לפיו עשה פעולה כל שהיא כדי לבצעו, רשאי החייב לטעון טענת התיישנות; ואולם פסק דין בתובענה שלפי תכנו אינו טעון ביצוע אינו נתון להתיישנות.
[תיקון: תשכ״ה]
הנוסח שולב בחוק הקרקעות העותמני.
הנוסח שולב בפקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין).
הנוסח שולב בפקודת הנזיקין האזרחיים, 1944.
הנוסח שולב בפקודת השטרות.
ביטולים
בטלים –
(1)
הנוסח שולב במג׳לה;
(2)
הנוסח שולב בחוק הסחר הימי העותמני מיום 20 באוגוסט 1863;
(3)
הנוסח שולב בחוק המסחרי העותמני משנת 1850;
(4)
(5)
הנוסח שולב בחוק זכות יוצרים, 1911;
(6)
פקודת ההתיישנות (אויבים ושבויי מלחמה), 1946;
(7)
הנוסח שולב בפקודת מסילות הברזל הממשלתיות, 1936;
(8)
הנוסח שולב בחוק בנק הדואר, תשי״א–1951.
דינים שמורים
אין חוק זה בא לפגוע בתקופת התיישנות הקבועה לענין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה; ואין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי.
דין המדינה
הוראות חוק זה יחולו גם על המדינה.
הוראות מעבר
(א)
תביעה שנתיישנה לפני תחילתו של חוק זה וענינה אינו מקרקעין, לא יחולו עליה ההוראות של חוק זה הקובעות תקופות ההתיישנות; אך תובענה על תביעה שנתיישנה כאמור שהיתה תלויה ערב תחילתו של חוק זה – רשאי בית המשפט להחיל עליה כל הוראות חוק זה אף שענינה אינו מקרקעין.
(ב)
תביעה שענינה מקרקעין יחולו עליה כל הוראות חוק זה אף אם לפני תחילת חוק זה נתיישנה התביעה או נסתיימה התקופה שהיתה קבועה בסעיפים 20 ו־78 לחוק הקרקעות העותמני.
(ג)
תביעה שלא נתיישנה לפני תחילתו של חוק זה יחולו עליה כל הוראות חוק זה.
(ד)
בכל המקרים האמורים בסעיף זה לא תקצר תקופת ההתיישנות מכפי שהיתה נתונה לפני תחילת חוק זה.
ביצוע ותקנות
שר המשפטים ממונה על ביצוע חוק זה והוא רשאי להתקין תקנות בכל הנוגע לביצועו, ובכלל זה תקנות לשם הקניית תוקף להוראות בדבר חישובן וארכן של תקופות ההתיישנות שנקבעו בהסכם בין ישראל ומדינה זרה, או באמנה בינלאומית שישראל צד לה, אף אם ההוראות באותו הסכם או באותה אמנה סוטות מהוראות חוק זה.
נתקבל בכנסת ביום ו׳ בניסן תשי״ח (27 במרס 1958).
- יצחק בן־צבי
נשיא המדינה - דוד בן־גוריון
ראש הממשלה - פנחס רוזן
שר המשפטים
